<h1>ארחות חיים דין מוסר סימן א'</h1>
<h2>דף ה.</h2>
כתב הר"ם במז"ל. המוסר ממון חבירו ביד אנס חייב לשלם מן היפה שבנכסיו ואם מת גובין מיורשיו כשאר כל המזיקין בין שהיה האנס גוי בין שהיה ישראל הרי זה המוסר חייב לשלם כל מה שלקח האנס אע"פ שלא נשא המוסר ולא נתן בידו אלא הרגיל בלבד. בד"א בשהראה המוסר מעצמו אבל אם אנסוהו גוים או ישראל אנסו להראות והראה הרי זה פטור מתשלומין. ואם [נשא] ונתן ביד אע"פ שהוא אנוס הרי זה חייב לשלם. שהמציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם כיצד הרי שגזר המלך להביא לו יין או דגן וכיוצא בדברים אלו ועמד מוסר ואמר הרי יש לפלוני אוצר של יין או של דגן במקום פלוני ולקחוהו חייב לשלם. אנסו המלך למוסר זה עד שיראה לו אוצרות יין או תבן או עד שיראה לו ממון פלוני שהוא בורח מלפניו והראה לו מפני האונס הרי זה פטור שאם לא יראה לו יכהו או ימיתהו.
<h2>דף סב.</h2>
מי שנתפס על חבירו ולקחו גוים ממנו ממון בגלל חבירו אין חבירו חייב לשלם. ואין לך מי שנתפס על חבירו ויהיה חבירו חייב לשלם לו חוץ מן הנתפס מפני המס הקצוב על כל איש ואיש בכל שנה. או שנתפש על התשורה שנותן כל איש ואיש למלך כשיעבור עליהם או הוא או חיילותיו הרי זה חייב לשלם והוא שיקחו ממנו בפירוש בגלל פלוני בפני עדים. מי שיש עליו עדים שמסר ממון חברו כגון שהראה מעצמו לאנס ונשא ונתן ביד לא ידעו העדים במה הפסידו במסירתו והנמסר טוען כך וכך הפסידני והמוסר כופר במה שטענו אם תפס הנמסר אין מוציאין מידו אלא נשבע בנקיטת חפץ וזוכה במה שתפס. ואם לא תפס אין מוציאין מיד המוסר אלא בראיה ברורה.
<h2>דף קיז.</h2>
כתב הר"ם במז"ל. המוסר ממון חבירו ביד אנס חייב לשלם מן היפה שבנכסיו ואם מת גובין מיורשיו כשאר כל המזיקין בין שהיה האנס גוי בין שהיה ישראל הרי זה המוסר חייב לשלם כל מה שלקח האנס אע"פ שלא נשא המוסר ולא נתן בידו אלא הרגיל בלבד. בד"א בשהראה המוסר מעצמו אבל אם אנסוהו גוים או ישראל אנסו להראות והראה הרי זה פטור מתשלומין. ואם [נשא] ונתן ביד אע"פ שהוא אנוס הרי זה חייב לשלם. שהמציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם כיצד הרי שגזר המלך להביא לו יין או דגן וכיוצא בדברים אלו ועמד מוסר ואמר הרי יש לפלוני אוצר של יין או של דגן במקום פלוני ולקחוהו חייב לשלם. אנסו המלך למוסר זה עד שיראה לו אוצרות יין או תבן או עד שיראה לו ממון פלוני שהוא בורח מלפניו והראה לו מפני האונס הרי זה פטור שאם לא יראה לו יכהו או ימיתהו.
נשא ממון חבירו בידו ונתנו לאנס חייב לשלם מ"מ אע"פ שהמלך אנסו להביא בד"א שאם אנסו להביא והביא חייב בשלא הגיע הממון לרשות האנס. אבל אנס שאנס ישראל עד שהראהו ועמד האנס על הממון ונעשה כרשותו ואנס ישראל עד שהוליכו לו למקום אחר. ואפילו הוליכו זה המוסר שהראהו הרי זה פטור מלשלם כיון שהאנס עמד בצד האוצר כבר אבד כל מהן שיש בו וכאלו נשרף.
מי שנתפס על חבירו ולקחו גוים ממנו ממון בגלל חבירו אין חבירו חייב לשלם. ואין לך מי שנתפס על חבירו ויהיה חבירו חייב לשלם לו חוץ מן הנתפס מפני המס הקצוב על כל איש ואיש בכל שנה. או שנתפש על התשורה שנותן כל איש ואיש למלך כשיעבור עליהם או הוא או חיילותיו הרי זה חייב לשלם והוא שיקחו ממנו בפירוש בגלל פלוני בפני עדים. מי שיש עליו עדים שמסר ממון חברו כגון שהראה מעצמו לאנס ונשא ונתן ביד לא ידעו העדים במה הפסידו במסירתו והנמסר טוען כך וכך הפסידני והמוסר כופר במה שטענו אם תפס הנמסר אין מוציאין מידו אלא נשבע בנקיטת חפץ וזוכה במה שתפס. ואם לא תפס אין מוציאין מיד המוסר אלא בראיה ברורה.
ואין משביעין המוסר שהראה מעצמו לא שבועה חמורה ולא שבועת היסת מפני שהוא רשע ואין לך פסול יתר על זה. אבל המוסר שאנסוהו להראות או להביא ונשא ונתן ביד אע"פ שהוא חייב לשלם אינו רשע אלא בן תשלומין הוא בלבד ומשביעין אותו כשאר הכשרים.
בעלי דין שהיה ביניהם מריבה על הקרקע או על מטלטלין זה אומר שלי וזה אומר שלי. ועמד אחד מהן ומסרה ביד גוים מנדין אותו עד שיחזיר הדבר לכמות שהיה ויסתלק יד האנס מביניהם ויעשו דין בישראל.
מותר להרוג המוסר בכל מקום ואפילו בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות. ומותר להרגו קודם שימסור אלא כשאמר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו ואפילו ממון קל הרי זה התיר עצמו למיתה. ואומרין לו ומתרין בו אל תמסור אם העיז פניו ואמר לא כי [אלא] אמסרנו מצוה להרגו וכל הקודם להורגו זכה.
<h2>דף קיט.</h2>
עשה המוסר אשר זמם ומסר יראה לי שאסור להורגו אלא א"כ הוחזק למסור תלתא זמני ואם הוחזק למסור הרי זה יהרג שמא ימסור אחרים ומעשים בכל יום בערי המערב להרוג המוסרים שהוחזקו למסור ממון ישראל ולמסור המוסרים ביד גוים ולהרגם ולהכותם ולאסרם כפי רשעם. וכן כל המיצר לצבור ומצער אותן מותר למוסרו ביד גוים ולהכותו ולאסרו ולקנסו אבל מפני צער יחיד אסור למסרו ואסור לאבד ממונו של מוסר ואע"פ שמותר לאבד גופו שהרי ממונו ראוי ליורשיו ע"כ.
